החלטה בתיק בר"ע 3343/07

1.         בבית משפט קמא מתבררת תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לביתו בהזדמנויות שונות כתוצאה מפעילות כוחות צה"ל.

בפני בקשה לרשות ערעור, אשר הוגשה בהסכמת המשיבה, על החלטתו של בית משפט קמא מיום 20.6.07, המחייבת את בעלי הדין בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 7,500 ש"ח כל אחד. עוד נקבע שם, כי תשלום ההוצאות כאמור יהווה תנאי להגשת תצהיריהם בהמשך. בית המשפט ציין, כי הצדדים לא קיימו אחר החלטותיו במשך תקופה ארוכה ולא הגישו תצהירי עדות ראשית במועדים שנקבעו. ואולם, על מנת לאפשר הגשת התצהירים ושמיעת הראיות בכל זאת, החליט בית המשפט לבטל את ישיבת ההוכחות שנקבעה לאותו יום. בית המשפט הוסיף, כי " לאור הזמן השיפוטי היקר היורד לטמיון, והצורך לקבוע ישיבת הוכחות נוספת ביומנו העמוס של בית המשפט, אני מחייבת כל אחד מהצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 7,500 ש"ח".

המבקש טוען, כי לא היה מקום בנסיבות הענין לחייב את בעלי הדין בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ובכל מקרה לא בסכום הגבוה שנקבע. עוד נטען, כי לא היה מקום להתנות את המשך ניהול התובענה בתשלום ההוצאות.

2.         ב"כ המשיבה הודיע לבית המשפט, כי הוא מצטרף לבקשת המבקש לביטול החיוב ההדדי בהוצאות והוסיף, כי " בנסיבות המיוחדות לנדון שבפנינו, ובהתאם לתיאור האירועים הרלבנטיים כפי שפורטו כדבעי בבר"ע, המשיבה תסכים (הפעם בכובעה כ'אוצר המדינה') כי יש מקום לבטל את ההוצאות שהושתו על המבקשים לטובת 'אוצר המדינה'".

3.         לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקש ולהשתלשלות העניינים בבית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט בדבר חיוב הדדי בהוצאות לטובת אוצר המדינה - לא מבחינת עצם החיוב ולא מבחינת הסכום שנקבע. ואולם, אני סבורה כי לא היה מקום להתנות את המשך ניהול ההליך בתשלום ההוצאות, ולכן יש לבטל רכיב זה בהחלטה. להלן אבאר עמדתי.

4.         תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה, וזו לשונה: " ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם".

אשר לאמות המידה על פיהן יפעיל בית המשפט סמכות זו, נאמר ב-רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (מיום 24.4.06), כלהלן: " האמצעי האמור נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים (ראו והשוו לעניין דחיית מועדי דיון, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם)). כלומר, נפגעת היכולת לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי" (מפי כב' השופט גרוניס). בשולי ההחלטה הוסיף בית המשפט העליון "אזהרה": " השימוש במכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה צריך להיעשות, הן בערכאות הדיוניות והן בערכאות הערעור, בצורה מושכלת וזהירה. אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה באופן שיגרתי. הדבר ייעשה רק כאשר בעל דין חרג בצורה קיצונית מן המקובל וגרם לכך שבית המשפט נאלץ לבזבז את זמנו לריק. שיעורו של סכום ההוצאות ראוי אף הוא להיקבע במידה ובמתינות" (וראה גם: רע"א 2521/07 גרוס נ' מדינת ישראל, מיום 19.7.07).

לא למותר להביא גם מדברים שנאמרו ב-רע"א 4037/91 סולטן נ' פימה (החלטה מיום 14.2.92): " אכן בעל דין שנקט בהליך משפטי ושילם אגרת משפט זכאי לכך שעניינו ידון וכך גם נעשה במקרה דנן; אך אין לו לבעל הדין שום 'זכות קונסטיטוציונית' ל'האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת', כאמור בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יש לציין שהדיון בהליך שבו מדובר בתקנה 514 אינו דווקא ההליך הקונקרטי של הבקשה לרשות לערער אלא 'ההליך' שבו נדון נשוא התקיפה על כל ערכאותיו; אמנם תפקידו של בית המשפט הוא לדון בבקשות המוגשות אליו, אך אין הוא חייב להישאר שווה נפש ל'תפיסת' זמן שיפוטי יקר על ידי העלאת טענות שכבר מלכתחילה היה צריך להיות ברור לטועניהן שאין בהן כל ממש" (מפי כב' השופט ש' לוין, כתוארו אז).

מכאן לענייננו.

5.         החלטתו של בית משפט קמא בדבר חיוב בעלי הדין בהוצאות לטובת אוצר המדינה נעשתה בד בבד עם ביטול ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 20.6.07, ובשים לב לצורך לקבוע דיונים נוספים בתובענה (קדם משפט נוסף נקבע ליום 12.11.07). עיון בתיק מעלה, כי מחדליהם העקביים של שני הצדדים הביאו לידי כך שבמועד שנקבע לשמיעת הראיות לא היו מונחים בפני בית המשפט תצהירי עדות ראשית ערוכים כדין מטעם בעלי הדין.

אשר למבקש (התובע), בהחלטה מיום 6.3.06 קבע בית המשפט, כי המבקש לא הגיש תצהירי עדות ראשית, על אף ההחלטה המקורית בענין זה מיום 24.11.05. בית המשפט הוסיף וציין, כי בכתב התביעה חסרים פרטים חיוניים והורה על הגשת "תצהיר פרטים נוספים", בין היתר, בנוגע לנזק שנגרם בכל אירוע (סעיף 3 להחלטה). טענת המבקש, כי ניתן היה להבין באותו שלב, שאין המדובר בתצהיר עדות ראשית על פי ההחלטה מיום 24.11.05, יכולה אולי לסבר את האוזן. ואולם, בהמשך נוהל התיק על פי ההנחה, שעל המבקש להגיש תצהירי עדות ראשית, והוא אף עשה כן. כך, כבר בהחלטה מיום 6.4.06, בבקשת האורכה הראשונה שהגיש המבקש, ציין בית המשפט " תצהירי העדות" יוגשו עד ליום 6.6.06; בבקשה השלישית להארכת מועד מיום 10.7.06 ביקשה ב"כ המבקש אורכה " להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע"; בהחלטה בבקשה מיום 11.7.06 ניתנה אורכה אחרונה להגשת " תצהיריו" של המבקש עד ליום 10.8.06; ביום 11.8.06 הגיש ב"כ המבקש לבית המשפט הודעה על הגשת תצהיר מטעם התובע, לפיה " מצ"ב תצהיר עדות ראשית מטעם התובע לפי החלטת בית המשפט הנכבד מיום 11.7.06"; בהמשך, בהחלטה מיום 7.2.07  הורה בית המשפט על הגשת תצהירי המשיבה (הנתבעת) עד ליום 8.3.07; גם בתום ישיבת קדם משפט ביום 12.3.07 הורה בית המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה עד ליום 1.4.07 (וראה גם ההחלטה מיום 12.4.07); ביום 15.5.07 נקבע מועד לשמיעת הראיות ליום 20.6.07. ביום 11.6.07 ראתה ב"כ המבקש להגיש "תיק מוצגים" ובו ראיות שלא צורפו לתצהיר המבקש. תיק המוצגים כלל גם בקשה להצבת מכשיר טלויזיה. רק ערב המועד שנקבע לשמירת הראיות, ביום 19.6.07, במסגרת " בקשה דחופה ומוסכמת לביטול ישיבת ההוכחות" הועלתה לראשונה הטענה, כי התצהיר שהוגש ביום 17.8.06 איננו תצהיר עדות ראשית, אלא אך תצהיר פרטים נוספים, וכי באמתחתו של המבקש ראיות נוספות שטרם הוגשו.

גם במסגרת הבקשה לרשות ערעור חוזר המבקש על הטענה, כי לא חדל בהגשת תצהירי עדות ראשית, שכן חובתו היתה להגיש אך תצהיר פרטים נוספים, על פי ההחלטה מיום 6.3.06. מוכנה אני לקבל, כי היתה קיימת לכתחילה אי בהירות מסויימת בנוגע להיקף חובתו של המבקש בהגשת התצהירים. ואולם, המבקש יכול היה לעמוד על כך ולפעול לפיזור הערפל עוד במהלך שנת 2006. חרף זאת, בעת הגשת תצהירו הכתיר המבקש את התצהיר בכותרת " תצהיר עדות ראשית". זאת ועוד. לאחר הגשת תצהיר המבקש הורה בית המשפט למשיבה להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה. גם בשלב זה לא העלה המבקש את הטענה, כי טרם הגיש את תצהיריו, ולכן לא הגיע עדיין המועד להגשת תצהירי המשיבה. זאת, על אף החלטות חוזרות של בית המשפט בנוגע לאי הגשת תצהירי המשיבה-הנתבעת במועד. כאמור לעיל, הטענה בדבר אי ההבנה שנפלה בנוגע להיקף תצהירי המבקש הועלתה לראשונה ערב הדיון שנקבע לשמיעת הראיות. זאת, חרף ההזדמנויות הרבות שהיו למבקש להעלות טענה זו עד אותו שלב, ועל אף תרומתו שלו להיווצרותה של הטעות. התנהלות זו של המבקש הביאה לידי כך, שרק בסמוך למועד ההוכחות ממש התברר, כי המבקש לא הגיש את מלוא ראיותיו. בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא בהטילו על המבקש לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, שכן בעטייה של התנהלותו באופן שתואר התארך הדיון שלא לצורך וזמן שיפוטי יקר ירד לטמיון.

6.         אשר לחיוב המשיבה בתשלום הוצאות, המדובר במי שלא הגישה תצהירי עדות ראשית על אף אורכות חוזרות ונשנות שניתנו לה. הכוונה להחלטות מהמועדים 7.2.07 (בה נקבע כי תצהירי המשיבה יוגשו עד ליום 8.3.07); 12.3.07 (בה ניתנה אורכה להגשת התצהירים עד ליום 1.4.07); ו-12.4.07 (בה ניתנה אורכה נוספת עד ליום 13.5.07). בהחלטה מיום 15.5.07 נקבע, כי המשיבה לא תורשה להגיש תצהירים. המשיבה לא הגישה בקשה לרשות ערעור על החלטה זו. לאחר כל זאת, ומבלי שניתן כל נימוק ענייני לזלזול במועדים שנקבעו, חברה המשיבה למבקש ובמסגרת בקשתם המשותפת ערב ישיבת ההוכחות לדחות את מועד הדיון, ביקשה לאפשר לה בכל זאת להביא ראיות. בדין החליט בית משפט קמא לדחות את הבקשה.

7.         התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי אופן התנהלותם של בעלי הדין - איש איש על פי דרכו, ובסופו של דבר תוך חבירה להגשת בקשה משותפת - הצדיקה הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה, כתגובה להארכת הדיון ולסרבולו שלא לצורך, כפי שתואר. אשר לסכום שנקבע, אינני רואה מקום להתערב גם בכך, בשים לב לכלל נסיבות הענין.

8.         לא למותר להזכיר, כי הגשת בקשה משותפת על ידי שני הצדדים איננה חזות הכל. לבית המשפט אחריות כלפי ציבור הבאים בשעריו, והוא מחוייב לתת לכל שירות מיטבי ושוויוני. לפיכך נקבע, כי " הואיל ולהחלטות בבקשות דחייה יש השלכה מעבר לעניינם הפרטני של בעלי הדין בתיק המסוים, אין ליתן משקל מכריע להסכמת הצדדים, שעה שעל בית המשפט להחליט האם להיעתר לבקשת הדחייה או לדחותה... לפיכך, אף אין ליתן משקל יתר להסכמת הצדדים, שעה שעל ערכאת הערעור לשקול בקשת רשות ערעור מוסכמת, המכוונת נגד החלטה של הערכאה הדיונית שלא לדחות מועד דיון..." (רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי, מיום 14.9.05, מפי כב' השופט גרוניס).

9.         על יסוד כל האמור לעיל, ועל אף הסכמת המשיבה, איני רואה לקבל את הבקשה לרשות ערעור. עם זאת, אני סבורה כי לא היה מקום להתנות את המשך ניהול ההליך בתשלום ההוצאות. גביית ההוצאות נעשית בהליך עצמאי ונפרד על ידי הגוף הממונה על כך, וחזקה עליו שיבצע את מלאכתו גם במקרה זה. בכפוף לאמור לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות הענין, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח בטבת תשס"ח (6 בינואר 2008), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה.